משנת ארץ ישראל על משנה חולין ד׳:ו׳

6 לפי כתב-יד קופמן

7 בהמה שניתחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה – המשנה חוזרת לדיני טריפות שנדונו בפרק ו, ותמוה שדיני טריפות נותקו ולא נשנו ברצף. להלן ננסה לענות על השאלה. הבבלי עו ע"א מסביר שהכוונה לאחד הטלפיים הקדמיים; במשנה גופה אין ראיה לפרשנות זו. ארכובה היא הברך. וכן שניטל צומת הגידים – צומת הגידים הוא הנקודה שבה מתרכזים כל גידי הרגל הטלף – בבלי, עו ע"א. קרע בנקודה זו גורם לשיתוק הרגל. צומת הגידים נזכר בין פסולי העוף, וכן דין חיתוך הרגליים: "נתחתכה ירך שלה מן הארכובה למטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה נשבר העצם וניטל צומת הגידים שלה פסולה רבי שמעון בן אליעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות חרותה בידי אדם פסולה רבי שמעון בן אליעזר אומר ביד כל הבריות" תוס', פ"ג ה"ו, עמ' 504. על צומת הגידים מצאנו גם דעה אחרת: "אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה. אמר ליה רבה בר רב הונא לרב הונא, והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרו: רב יהודה משמיה דרב אמר שמוטת ירך בעוף – טרפה! אמר ליה: ברי, נהרא נהרא ופשטיה. אזל רבי אבא, אשכחיה לרב ירמיה בר אבא דקא בדיק בצומת הגידין, אמר ליה, למה ליה למר כולי האי? והא רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה! אמר ליה: אנא מתניתין ידענא בהמה שנחתכו רגליה; מן הארכובה ולמטה – כשרה, מן הארכובה ולמעלה – פסולה, וכן שניטל צומת הגידין" בבלי, נז ע"א. שמוטת ירך היא מי שצומת הגידים שבה נקרע, וכאמור יש מחלוקת האם היא פסולה. קשה שהסוגיה לומדת מדין בהמה על דין עוף, אך שאלה זו כבר נוגעת להתפתחות החשיבה האמוראית או הסבוראית.

8 נישבר לו העצם – של הרגל או הטלף, אם רוב הבשר קיים שחיטתה מטהרתו – הניסוח חריג; צריך היה לומר שהבהמה מותרת או פסולה, כסגנון של הרישא וכסגנון כלל המשניות בנושא. ודאי שהכוונה שמותרת רק לאחר שחיטה, כרגיל, אבל הביטוי קשה. הביטוי "שחיטתה מטהרתו" מלמד כאילו הבהמה הייתה טמאה פסולה לפני השחיטה בגלל השבר, ולא היא. הבהמה פסולה עד שתישחט, והשבר פשוט אינו פוסל אותה. ייתכן שהמשנה מהלכת רק לשיטת שמעון השזורי. לשיטתו אין צורך בשחיטת שור או פרה שאמם קיימת, ושחיטת האם מטהרת. אבל אם יש שבר ברגל הבן, שחיטת האם אינה מספיקה ורק שחיטתו מטהרתו. אם כן הוא, מובן גם ניתוק משנתנו מיתר משניות הטריפות בפרק ג, שכן משנתנו קשורה למשנה הקודמת. בתוספתא שציטטנו ההלכה מופיעה בהקשר לטריפות בכלל סביב פרק ג. משנתנו היא חלק מדיני טריפות, וממילא אין היא עמדה מיוחדת של חכם מסוים. אפשר שזו פרשנות מקורית המעידה על מחשבת התנאים, אבל גם אפשר שזו פרשנות מאוחרת עדיין תנאית שכבר התקשתה במיקום המשנה ובהעמדתה כשיטה שנדחתה ממסורת ההלכה אף שלדעתו של רבי שמעון השזורי תומכים בולטים – ראו לעיל. אם אין רוב הבשר קיים אין שחיטתה מטהרתו – שבר ללא בשר אינו מותיר סיכוי לרפואה, והבהמה טרפה. בבבלי מסביר רב: "למעלה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים – זה וזה מותר, ואם לאו – זה וזה אסור; למטה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים – זה וזה מותר, אם לאו – אבר אסור, ובהמה מותרת" עו ע"ב.

9 התוספתא מרחיבה את ההלכה: "יש מן האיברין שהן פסולין. אבר מדולדל בבהמה אין בו להעלות ארוכה, בשר מדולדל בבהמה אין בו להעלות ארוכה, נשבר העצם ויצא לחוץ, ואין רוב עור ובשר מקיפין אותו. כיצד הוא עושה, נוטלו ומשלים ומשליכו והשאר הרי זה מותר" פ"ג ה"ח, עמ' 504. עיקרון זה של סיכוי להירפא חוזר גם בהלכות אחרות, כגון בדין גלודה פ"ג מ"ב; תוס', פ"ג ה"ז, עמ' 504.

10 אותה הלכה כמו במשנתנו חוזרת בדיני בכורות. שם נחשב מקרה כזה למום המצדיק שחיטת הבהמה משנה, בכורות פ"ו מ"ח. לפי המשתמע שם מכל מרכיבי הרשימה, הבהמה כשרה לאכילה והמום גורם רק לכך שאין להעלותה למזבח, ומותר לשחטה שחיטת חולין. אפשר אפוא שלפנינו מחלוקת בין המשניות בנושא. מכל מקום, אילו היה מצב כזה טרפה ודאי שהוא מום בבכור, ואילו משנת בכורות מציגה את הדברים כחידוש של אילה המומחה בן דור יבנה.

11 נמצא אפוא שמשנתנו שנויה במחלוקת, ובתלמוד הבבלי גם דעות אחרות. להשערתנו משנתנו היא המשך דברי שמעון השזורי, וממילא החכמים החלוקים עליו חלוקים על ההלכה במשנה.